שלום שלום !
אל תשאלו מה קרה לי אתמול (זה בסדר, אני אספר גם בלי שתשאלו... :-) )
אתמול היתה בשעה טובה חתונה לקרוב משפחה שלי. הייתי קצת בדילמה האם ללכת או לא מכל מיני שיקולים. בסוף הכרעתי שצריך ללכת. בכל זאת, משפחה. בשביל להגיע לחתונה הייתי צריך לצאת מוקדם מאוד מירושלים (ולוותר על חלק נכבד מסיור שהייתי אמור להשתתף בו) ולנסוע בשני אוטובוסים לכיוון החתונה (לתל אביב ומתל אביב) כשהגעתי לתל אביב הייתי בדילמה נוספת - רכבת או אוטובוס? התייעצתי עם אבא שלי והחלטתי לנסוע באוטובוס.
לצערי, האוטובוס לא הסכים איתי (כתבתי "איטי" בהתחלה- טעות פרוידיאנית קלאסית). :-) . במקום לנסוע הוא החליט להזדחל באיטיות בפקקים של אחה"צ ביציאה מתל אביב. נסיעה של 5 דקות לרמת אביב הפכה לזחילה של יותר מחצי שעה. אני לא מגזים.
בשלב הזה התחלתי להיות עצבני והתחילו לחלוף כל מיני מחשבות בראש. מחשבות לא מועילות. כעס על עצמי.
"אוף, למה לא נסעתי ברכבת"
"איך שכחתי מהפקקים של סוף יום עבודה בתל אביב?"
"איזו טעות להקשיב לאבא"
"למה לא סמכתי על עצמי?"
"עכשיו אני אפספס את החופה!!!"
"איך אני אודיע להם שאני מאחר? יצחקו עלי..."
מוכר לכם?
בהתחלה עצרתי את המחשבות הללו. אמרתי - נו, הכל לטובה. אפילו שרתי הכל לטובה. זה לא עזר. המצב היה קשה. ואז אמרתי לעצמי - אל תחנוק את עצמך קודם תבין מה אתה חושב ואז תתמודד.
התחלתי לטפטפ על קצות האצבעות שלי (לחיצות קצובות על כל אצבע, כי בכל זאת צריך לזכור שזה קצת מביך לעשות EFT במקום ציבורי) והתחלתי פשוט לפרוק מעלי את כל המחשבות והתחלתי להיות מודע לכל המחשבות שזורמות לי עכשיו בראש. הרשיתי לעצמי גם להיות עצוב קצת, להרגיש ייאוש. אחרי דקה או שתיים של התפרקות אמרתי לעצמי - זו הזדמנות טובה ליישם את ה EFT המהיר של רוברט סמית' (כמו שפירסמתי בפוסט הקודם: "לשחרר את זה עם EFT"). ניסיתי להרגיש איפה אני מרגיש את התחושה הזו של כעס-עצב-ייאוש-לא משנה איך נגדיר את זה- והרגשתי שזה בפנים מעל הגבות. התרכזתי בנקודה הזו והתחלתי לטופף/לעסות ברוב הנקודות לפי הסדר (יד, ראש, גבה,צד עין,תחת העין, מעל השפה,סנטר,עצמות החזה,בית השחי) תוך כדי אמירת "אני משחרר את זה, פשוט משחרר את זה, זה בסדר לשחרר את זה, אני אדם טוב, אני ילד טוב גם בלי זה, פשוט משחרר וזהו..." והחזקתי את פרק כף היד, נשימה עמוקה ואמרתי "שלווה" (אח"כ התחברתי יותר למילה "שלום", שלום בין חלקי הנפש, שלמות).
לא היה אכפת לי יותר שאני באוטובוס. הרגשתי שכולם די אפטיים באוטובוס. גם במקום לטופף עשיתי כמה לחיצות (מיני עיסוי שכזה) בכל נקודה כך שזה נראה יחסית נורמלי לדעתי. כך המשכתי כמה וכמה פעמים. כל פעם הרגשתי את המוקד במקום אחר. פעם על הלחיים, מתחת לעין, בגרון... התרכזתי במוקד הרגש ועשיתי עוד סיבוב. כך כמה פעמים עד שהתעייפתי ושמתי לב שגם די נרגעתי. אני כבר לא כ"כ כועס ולא כ"כ מיואש. גם התנועה החלה לזרום יותר, ברוך השם.
החלטתי לקרוא תיקון הכללי ואחריו המשכתי קריאה בספר תהילים שהתחלתי בל"ג בעומר. באמצע גם התקשרו אליי מהבית ואמרתי להם (די ברוגע ובלי להתבייש) שהיו הרבה פקקים ביציאה ואני לא אגיע איתם ביחד אלא אחריהם... אמא שלי החמודה פשוט אמרה "לא נורא, אין מה לעשות, יהיה בסדר". טוב שיש את אמא.
בסופו של דבר הגעתי לחתונה עוד לפני החופה ברוך השם והעיקר- שלא הגעתי מיואש אלא שמח.
הייתי די גאה בעצמי שהתמודדתי עם המצב ככה.
אז לסיכום
גיליתי שטוב לפרוק ולא להחניק את המחשבות. כך אפשר להיות יותר מחובר לעצמך, כך אפשר להעלות את הבעיה למודעות ולפני השטח ואז אפשר לטפל בזה בקלות יותר ע"י EFT.
אתם מוזמנים להגיב!
(יותר כיף להרגיש שאני לא כותב רק לעצמי...)
יום טוב!
:-)
